הפעם: יום היוולדה של הבולמיה

זה לא קורה בין לילה, מחליטה שאת מקיאה וזהו. לא. 

זה תהליך שמתבשל בתוכך במשך שנים.

דימוי עצמי נמוך.

זה מתחיל בכיתה ט' שחברות מסתכלות ואומרות וואו איזה רזה את.

אף פעם לא היית ילדה שמנה.

זה ממשיך בכיתה י' שאת מרגישה פתאום צורך לרדת במשקל.

כיתה יא' - יב' את מרעיבה את עצמך, האכילה מעסיקה אותך שעות על גבי שעות.

מסיימת תיכון, מחכה לגיוס, רוצה לטוס עם אמא לטיול לפני צבא, נשמע מדהים.

אמא חולה מבטלים את הטיול.

זהו. זה הטריגר שהבולימיה הייתה צריכה, אחרי שהתבשלה בתוכך כל השנים האלו.

תוך ארבעה ימים של הסתגלות להקאה ולהרגשת הטיהור, את כבר יכולה להקיא בלי אצבעות ובלי בעיה.

מבינה שפתאום את יכולה לאכול את כל מה שמנעת בעצמך בשנים האחרונות.

מפה לשם את מגייסת מבלי לספר על כך לאיש.

את עדיין לא מכירה בעובדה שאת בולימית.

מתחילה לקרוא על זה באינטרנט, מתכחשת לעובדות, מבינה את הנזקים ובכל זאת ממשיכה.

מבינה שאת לא יכולה להפסיק.

באיזשהו שלב את מקבלת את זה, שאת חולה.

בולימית. בולימית.

לא מסוגלת לומר לאיש מבושה.

שמה לב שהבולימיה משמינה האותך.

עכשיו את במצב שכבר בא לך להפסיק.

הגוף שלך אומר לך, די. אני לא רוצה.

הנפש אומרת לך, די. אני לא רוצה.

אבל הבולימיה עושה מה שהיא רוצה.

תופסת אותך חזק. לא משחררת.

את מבינה שאת צריכה לדבר, לחשוף את הסוד.

עלמה